מדוע יש כל כך מעט מלכים טובים?

מדוע חברות מעלות שוב ושוב לעמדות הנהגה גברים המבקשים כוח, אך לעיתים רחוקות כל כך מצמיחות מנהיגים שבאמת ראויים לו?

כאשר אנו חושבים על גבריות בריאה לעומת גבריות בעייתית — בין אם אצל גברים יחידים ובין אם בחברות שלמות — שאלת המנהיגות הפוליטית עולה במהרה. ושוב ושוב בולט בהיעדרו דגם אחד: המלך הטוב.

מושג המלך הטוב מגיע מן הפסיכולוגיה הארכיטיפית, ופותח על ידי רוברט מור ודאגלס ג'ילט בספרם King, Warrior, Magician, Lover ‏(1990). הם מתארים ארבעה ארכיטיפים גבריים מרכזיים, כאשר למלך מקום ייחודי — לא כשליט במובן המילולי, אלא כמבנה הפסיכולוגי של מנהיגות גברית בוגרת.

אולם כאשר אנו מביטים בעולם כיום, אנו פוגשים לעיתים קרובות משהו שונה מאוד. במקום מנהיגים בוגרים, אנו רואים שוב ושוב גברים לא־בשלים מבחינה רגשית, נרקיסיסטים ולעיתים אף פסיכופתים, המגיעים לעמדות כוח. מכאן עולה שאלה פשוטה אך מטרידה: מדוע מנהיגים הראויים באמת להנהיג — מייצבים ומעוררי השראה — הם כה נדירים?

המלך כמבנה פסיכולוגי

מור וג'ילט מציעים כי כל גבר נושא בתוכו דפוסים פסיכולוגיים עמוקים המעצבים את יחסו לכוח, אחריות, סמכות ומשמעות. ארכיטיפים אלה אינם טיפוסי אישיות, אלא פוטנציאלים פסיכולוגיים מתמשכים המתפתחים מתוך יחסי הגומלין בין מזג, חיי משפחה ותרבות.

לכל ארכיטיפ יש ביטוי בוגר, ולצדו שתי צורות צל: צל אקטיבי, המתבטא בהאדרה עצמית ובשליטה באחרים, וצל פסיבי, המתבטא בהימנעות ובנסיגה. התפתחות פסיכולוגית אינה כרוכה בסילוקם של צללים אלה, אלא בזיהוי ובשילוב שלהם, כך שבהדרגה הביטוי הבוגר נעשה דומיננטי יותר.

המלך הבוגר

במיטבו, המלך יוצר סדר במקום כאוס. הוא מרסן אלימות מבלי להפוך לאלים בעצמו. הוא מכיר בשבריריותם ובערכם של חיי אדם ומבין שסמכות נועדה לשרת, ולא לרומם את מי שמחזיק בה.

הוא תקיף מבלי להיות אכזרי, בטוח בעצמו מבלי להיות יהיר, וחומל מבלי לאבד את היכולת לקבל החלטות קשות. הוא רואה באחרים גם חוזקות וגם חולשות ומשתמש במעמדו כדי לסייע לאנשים ולקהילות לשגשג. הוא אינו זקוק לשליטה באחרים כדי לחוש בטוח. סמכותו שקטה, משום שהיא נשענת על אופיו ולא על הצגה חיצונית.

מדי פעם אנו זוכים לראות משהו מסוג זה אצל מנהיגים המסרבים לוותר על עקרונותיהם תחת לחץ; המשלבים אומץ עם חמלה; הנשארים יציבים מבחינה רגשית גם כשהם נושאים באחריות כבדה; והמוכנים להתעמת עם בעלי כוח למרות סיכון אישי משמעותי. אין מנהיג חף מפגמים, אך אנשים כאלה מדגימים דבר שהופך נדיר יותר ויותר: היכולת להחזיק בכוח מבלי שהכוח ישתלט עליהם.

מלך הצל

נפוץ הרבה יותר הוא הצל האקטיבי: הרודן.

כאן הסמכות הופכת לכלי בשירות העצמי. המנהיגות מונעת מאגו, מתדמית ומצורך בלתי פוסק בהערצה ובאישור. הסדר נשמר באמצעות פחד, חשדנות ושליטה. יריבים מושפלים, מבקרים מושתקים, וחוסר הסכמה הופך לבגידה אישית.

במדינות, בתרבויות ובאידאולוגיות פוליטיות שונות, הדפוס הזה נראה דומה להפליא. הכוח נעשה יותר ויותר אישי, מתגונן ותוקפני.

הצל הפסיבי שונה, אך בעייתי לא פחות. כאן נמצא את המנהיג הנמנע מסמכות: מתקשה להחליט, מחפש אישור, ואינו מסוגל להציב גבולות או לקבל החלטות קשות. אולי הוא הרסני פחות מן הרודן, אך גם הוא אינו מסוגל לספק יציבות.

השאלה האמיתית

השאלה העמוקה יותר אינה רק מדוע מנהיגים כאלה קיימים.

אלא מדוע חברות מזהות, מתגמלות ומשעתקות אותם שוב ושוב.

פעם אחר פעם, אנשים נמשכים למנהיגים המשדרים ודאות, דומיננטיות ועוצמה — גם כאשר לתכונות האלה נלווים נרקיסיזם, תוקפנות, שחיתות או חוסר יציבות. מנהיגות מאופקת, שקולה ויציבה מבחינה רגשית נתפסת לעיתים כפחות מושכת מהצגה דרמטית ועימות.

מנקודת המבט של המודל האינטגרטיבי לגבריות בריאה, הדבר משקף אי־הבנה של מהותה של עוצמה. עוצמה בוגרת אינה נמדדת בדומיננטיות, בהפחדה או בוודאות מוחלטת. היא צומחת משילוב של ביטחון עצמי עם ענווה, סמכות עם אמפתיה, אומץ עם איפוק, ונחישות עם נכונות להתבונן ולבחון את עצמנו. המלך הטוב מגלם את השילוב הזה. הרודן מציג רק חלק אחד ממנו.

לפחד תפקיד חשוב בדינמיקה הזאת. אנו נחשפים ללא הרף למסרים שלפיהם העולם מסוכן, לא יציב ומלא איומים. בתנאים כאלה, מנהיגים המבטיחים ודאות, שליטה ופעולה נחרצת עשויים להעניק תחושת ביטחון פסיכולוגית, גם כאשר דרכי הפעולה שלהם מערערות בסופו של דבר את אותה יציבות שהם מבטיחים.

ייתכן שגם הפוליטיקה עצמה מחזקת את הדפוס הזה. התכונות המסייעות לאנשים להשיג כוח — שאפתנות, ביטחון עצמי בלתי מתפשר, תוקפנות אסטרטגית ונכונות לגבור על יריבים — אינן בהכרח התכונות הנדרשות כדי להשתמש בכוח בתבונה לאחר שהושג.

ייתכן שזהו אחד הפרדוקסים הגדולים של החיים הפוליטיים: התכונות המסייעות למנהיגים לעלות לשלטון הן לעיתים אותן תכונות שבהמשך שוחקות את מנהיגותם.

מעבר לפוליטיקה

ייתכן שהמחסור במלכים טובים אומר לנו משהו לא רק על מנהיגים, אלא גם על עצמנו.

דמוקרטיות נוטות להצמיח את המנהיגים שהתרבות שלהן מתגמלת שוב ושוב. אם אנו רוצים לראות מנהיגות בוגרת יותר, עלינו להשתפר בזיהויה — ולא לבלבל בין דומיננטיות לעוצמה, בין ודאות לחוכמה ובין הצגה חיצונית לאופי.

המלך הטוב אינו רק אידיאל פוליטי. הוא אידיאל פסיכולוגי. הוא מייצג את האפשרות שעוצמה וחמלה, סמכות וענווה, אומץ והתבוננות עצמית יתקיימו באותו אדם.

פיתוחם של מנהיגים בריאים יותר מתחיל בסופו של דבר בפיתוחם של גברים בריאים יותר. ואולי פיתוחן של חברות בריאות יותר מתחיל בהכרה בכך שהשניים אינם ניתנים להפרדה.