אלימות כקיצור דרך למעמד גברי

"להתראות, בנות..."

הנערים המבוגרים יותר צוחקים כשהם מתרחקים. הצעירים עומדים קפואים במקומם. הם מעולם לא היוו איום. הם לא עשו דבר כדי לעורר עימות. ובכל זאת, זה עתה הושפלו בפומבי, אוימו וקיבלו תזכורת למקומם בהיררכיה הגברית.

העלבון האחרון חושף הרבה. הנערים המבוגרים אינם קוראים להם חלשים. הם אינם קוראים להם טיפשים. הם קוראים להם בנות.

הסצנה, מתוך הסרט אני והחבר'ה (Stand by Me, 1986), לוכדת משהו שדורות של נערים חוו בחצרות בתי ספר, במגרשי ספורט, בתנועות נוער, במסגרות צבאיות ובשכונות ברחבי העולם. זו אינה רק בריונות. זוהי הפגנה של היררכיה גברית. הנערים הצעירים הופכים לקהל שעליו מציגים המבוגרים יותר את גבריותם.

מעניין שסצנה זו מגיעה דקות ספורות לאחר שני ביטויים שונים מאוד של נערוּת. האחד כרוך בנטילת סיכון: אחד הנערים לוקח בסתר את האקדח של אביו למסע, ופליטת כדור מזכירה לנו באיזו קלות התרגשות, שיקול דעת לקוי וסכנה יכולים להיפגש בגיל ההתבגרות. השני הוא שיחה עדינה להפליא בין חברים קרובים - כנה, אינטימית מבחינה רגשית ואנושית מאוד. הניגוד בולט. בתוך דקות ספורות הסרט מציג הרפתקה, חברות, פגיעוּת, נטילת סיכונים, דומיננטיות ואלימות. גבריות לעולם אינה דבר אחד. השאלה היא אילו תכונות נערים לומדים לחזק - ואילו הם לומדים להעריך.

מדוע נערים וגברים מסוימים מחפשים מעמד באמצעות הפחדה?

אין לכך תשובה אחת. ההתנהגות האנושית מורכבת מכדי שתהיה כזו. אלימות מתפתחת במסלולים רבים ושונים. למזג יש חשיבות. לטראומות ילדות יש חשיבות. לסביבה המשפחתית יש חשיבות. ילדים שנחשפו להתעללות, הזנחה, השפלה, הורות לא עקבית או אלימות מתמשכת לומדים לעיתים קרובות שיעורים שונים מאוד על מערכות יחסים לעומת ילדים שגדלו בסביבה בטוחה. תרבות קבוצת השווים, תת־תרבויות עברייניות, עוני, שימוש לרעה בחומרים ותכונות אישיות מסוימות - כל אלה מגבירים את הסיכון שאלימות תהפוך לחלק מהדרך שבה אדם מתנהל בעולם החברתי.

יש נערים הגדלים מוקפים במבוגרים הפותרים מחלוקות באמצעות הפחדה. אחרים גדלים בסביבה שבה קשיחות פיזית נחוצה פשוט כדי לשרוד. חלקם מפתחים תכונות אישיות אנטי־חברתיות המפחיתות אמפתיה ומגבירות תוקפנות. במקרים רבים, גורמי הסיכון ההתפתחותיים האלה מצטברים זמן רב לפני שלילד יש הבשלות או ההזדמנות לבחור בדרך אחרת. ההכרה במציאות הזו אינה מצדיקה אלימות. אבל הבנה מתחילה תמיד בהכרה במורכבות.

לצד המסלולים המוכרים והמבוססים האלה קיים תהליך פסיכולוגי נוסף הזוכה להרבה פחות תשומת לב. עבור נערים וגברים מסוימים, אלימות הופכת לקיצור דרך למעמד גברי.

כבר מגיל צעיר, נערים נעשים מודעים לכך שקיים מעמד בתוך קבוצות של בנים וגברים. כמו כל בני האדם, הם מחפשים תחושת ערך, שייכות והכרה. חלקם משיגים מעמד באמצעות יכולת ספורטיבית. אחרים באמצעות הומור, אינטליגנציה, ביטחון עצמי, מנהיגות, יצירתיות, נדיבות, אחריות או פשוט בכך שהם אנשים שאחרים נהנים להיות בחברתם. אלה דרכים בריאות לזכות בהכרה ובמעמד.

אבל אלימות מציעה משהו אחר. היא גם אחת הדרכים המהירות ביותר לבסס דומיננטיות.

הנער שמפחיד אחרים הופך במהירות למוּכר. חבריו לכיתה נמנעים מלהתעמת איתו. שמועות מתפשטות. לשמו יש משקל. אנשים חושבים פעמיים לפני שהם מסתבכים איתו. עבור מי שיש לו מעט דרכים אחרות להרגיש חשוב, זה יכול להפוך לתגמול רב־עוצמה. אין פירוש הדבר בהכרח שהוא מרגיש במודע נחות או חסר ערך עצמי. הפסיכולוגיה האנושית כמעט אף פעם אינה פשוטה כל כך. אבל כאשר קשה לזכות בכבוד אמיתי, הפחד שאדם מעורר באחרים יכול להפוך לתחליף מפתה.

האלימות כשלעצמה אינה הבעיה. גבריות בריאה כללה מאז ומתמיד את היכולת להתמודד עם סכנה, ובמידת הצורך להשתמש בכוח כדי להגן על עצמנו או על אחרים. אב המגן על משפחתו, שוטר העוצר תוקף חמוש, אזרח המתערב כדי להגן על אדם שמותקף, או חייל המגן על אזרחים — כולם מדגימים צורות של כוח שחברות מייחסות להן ערך בצדק.

הלוחם הבוגר אינו מי שאינו מסוגל לאלימות. הוא מסוגל להפעיל אלימות מבלי להיות תלוי בה. יש בו כוח, אך זהותו אינה תלויה בהפגנתו. הבעיה מתחילה כאשר האלימות אינה משמשת עוד להגנה אלא לזהות. כאשר כוח הופך לדרך העיקרית של אדם להשיג מעמד, הכרה או כבוד, האלימות מפסיקה להיות כלי ומתחילה להפוך לחלק ממי שהוא.

הבריון ב-אני והחבר'ה אינו מגן על איש. הוא יוזם את העימות. הוא בוחר במכוון בנערים צעירים וחלשים ממנו. ההשפלה נעשית בפומבי. מטרתה אינה ביטחון. מטרתה מעמד. הנערים הצעירים הופכים לבמה שעליה הוא מציג את גבריותו.

אצל נערים מסוימים הדפוס הזה דועך עם ההתבגרות. אצל אחרים הוא פשוט משנה צורה. הבריון מבית הספר עשוי להפוך לבריון השכונתי. הבריון השכונתי עשוי להפוך למנהיג כנופיה. בן זוג מתעלל עשוי לשלוט באמצעות פחד בתוך הבית. בתי כלא הם אחת הדוגמאות הברורות ביותר לסביבות היפר־גבריות, שבהן דומיננטיות פיזית והיכולת להפעיל אלימות הופכות לעיתים קרובות למטבעות מרכזיים של מעמד והישרדות. ברמת החברה, רודנים משפילים את מתנגדיהם משום שהשליטה עצמה הופכת למקור של לגיטימציה. חיים שונים, אך לעיתים קרובות אותו מטבע פסיכולוגי: מעמד המושג באמצעות פחד, הפחדה והכנעה.

בצורתה הקיצונית, האלימות מפסיקה להיות רק התנהגות והופכת לחלק מזהותו של האדם. היא מספקת תשובה לשאלה אישית עמוקה: האם אני מישהו? הטרגדיה היא שהתשובה הזו נותרת שברירית. צריך להגן עליה ללא הרף, להוכיח אותה שוב ושוב ולחדש אותה באמצעות הפחדה נוספת. זו אחת הסיבות לכך שכאשר אלימות הופכת למקור של זהות, היא נוטה להסלים.

ייתכן שזהו אחד ההבדלים השקטים בין גבריות שברירית לגבריות בריאה. זהות שברירית זקוקה ללא הרף להוכחות. היא חייבת להוכיח את עצמה, להגן על עצמה ולהפגין את עצמה.

גבריות בריאה נראית אחרת.

גבר הבטוח מספיק במי שהוא אינו נעשה חלש יותר משום שהוא בוחר להתרחק מעימות חסר טעם. הוא אינו נעשה "פחות גבר" מפני שמישהו העליב אותו. והוא גם אינו צריך להשפיל מישהו חלש ממנו כדי לשכנע את עצמו שהוא חזק. הוא מבין שאומץ דורש לעיתים אלימות — אך לעיתים קרובות הרבה יותר הוא דורש איפוק. הוא יודע שהצורה החזקה ביותר של גבריות אינה זו שמעוררת את הפחד הרב ביותר, אלא זו שמגינה מבלי להזדקק לשליטה.